מוזיקה מרוקאית

המוסיקה המרוקאית העשירה מאחדת יבשות, בוראת סגנונות וממשיכה להתפתח עד היום. היחודיות שלה בכך שהיא משנה סגנון לפי איזור גיאורגפי. הסגנונות שהתפתחו במרוקו הושפעו רבות מהמוזיקה הערבית כמו שעבי ואייתה ממחוזות המישורים האטלנטיים של מרוקו, וסגנון המלחון שהושמע בערים האנדולוסיות (אוג'דה,מקנז,פז,)ואת סגנון ה"חסני" . בעיר אסווירה מתקיים מידי שנה בקיץ פסטיבל טראנס מיסטי בשם גנאווה שנוהרים אליו מכל רחבי עולם.

עם השנים התפתחה לצד הסגנונות הללו סגנונות נוספים כגון פייתנות דתית יהודית בבתי הכנסת , ג'ז, ופופ, והיום אפילו טראנס רוחני שנבנה על יסודות מוזיקת העבדים האפריקאים.

נגן רחוב מרוקאי
נגן רחוב מרוקאי

סוגי המוזיקה העיקריים במרוקו:

הגנאווה - מוזיקה מיסטית

במאה ה-7 סוחרים אירופאים גילו את אפריקה. מהר מאור הם עברו מסחר בסחורות לסחר בעבדים . מיליוני עבדים נלקחו מכפריהם שנשרפו, ונשלחו כסחורה ליצוא בעזרתם של הסוחרים הערבים ממדינות צפון אפריקה, במיוחד ממרוקו שהיתה המקור הגדול ביותר לשווקי העבדים .

משמעות המילה גנאווה היא “האנשים השחורים”, יש החושבים כי השם הוא כזה בשל ממלכת גאנה הקדומה, שממנה ודרכה הגיעו עבדים למרוקו. סברה אחרת היא כי המונח נובע מהמילה הברברית “גנאווי”, שנקשרת עם צבע עור כהה או שחור .

הפטרון הקדוש והאב הקדמון היה סידי בלאל אבן רבאח (כ-600 לספירה) .עבד שעבר עינויים והמיר את דמו לאיסלם הוא נחשב לאדם השחור הראשון שהמיר את דתו ,ולאחר שהתאסלם הפך לבן לוויה קרוב של הנביא מוחמד ולמואזין הראשון . בלאל אינו קבור במרוקו, אך למסדר הגנאווה יש מקום פולחן מרכזי עבורו בעיר הנמל אסווירה מאז 1765 . בעיר אסווירה מתקיים מידי שנה בחודשי הקיץ פסטיבל גנאווה/אסווירה שנוהרים אליו מכל רחבי עולם.

המוזיקה המיסטית מנוגנת ע"י 3 קבוצות של מוסיקאים/מרפאים המובילים את הטקסים ומביאים את המשתתפים למצב של טראנס רוחני עם הרוחות שמאפשר נטישה של התודעה הרגילה וחיבור לישויות על טבעיות.

בכל קבוצה יש ה״מעלם״, הסמכות הדתית (והמוזיקלית) הגבוהה של הגנאווה, ששר ומנגן על כלי נגינה בשם גימברי (כלי מיתר), ובקרקב (כלי הקשה), וכן מספר נגנים שמנגנים על מצילות ברזל , בנוסף ישנו מתופף על תוף הנקרא טבל-שמקלות התיפוף שלו דקים ומקומרים, ולצידם רקדנים עם נחשים .מה שיפה שעל על התהליך כולו משגיחה אשה .נשים מהוות את בכוח המוביל של פולחן הגנאווה מאחר שעל פני ההיסטוריה הן סבלו מאפליה ומהדרה על רקע מגדרי.

טקס גנאווה מסורתי מכיל שבעה חלקים, שכל אחד מהם מייצג שבעה קדושים . כל חלק מקושר לצבע מסוים הקשורים ומייצגים תהליכים בטבע ובעולם הרוחות.

החלק הכי חשוב של הטקס מורכב משירה, המלווה בנגינה קצבית וריקוד טראנס. באמצעות השירה מאמינים שבאה רוח שמגיבה לצלילי המדויק לה .

הטראנס הוא חוויה טיפולית, שמאפשר שחרור כאבים ותסכולים , זהו כלי טיפולי מוזיקאלי .

החל מ-1998, מתקיים מדי שנה בחודש יוני פסטיבל מוזיקלי גדול על טהרת הגנאווה בעיר אסווארה . חוויה של מוזיקה , ריקוד ורוחניות עם מוזיקה מיסטית .

כלי הנגינה העיקריים של מוזיקת הגנוואה : גימברי (כלי מיתר), קרקב (כלי הקשה), מצילות ברזל ,

תוף הנקרא טבל- שמקלות התיפוף שלו דקים ומקומרים.

דוגמא לשיר גנאווה מודרני : https://www.youtube.com/watch?v=rnPE_HXmzQA

מוזיקה מרוקאית
מוזיקה מרוקאית

מוזיקה האנדלוסית

במאה ה-9 , מוזיקאי פרסי מפורסם בשם זיריאב היגר לאל - אנדלוס /ספרד המוסלמית, וייסד סגנון מוזיקאלי חדש.

המוזיקה האנדלוסית הקלאסית היא תוצר של שילוב של מוזיקה ערבית בגדדית קלאסית משולבת בסגנונות מספרד.

המוזיקה האנדלוסית נחשבת למוזיקה הוליסטית ששואפת לקשר באמצעות צלילים בין זמן ונפש .

ראשית נבחר הסולם המוזיקלי - הַטַבַּע , ולפיו נבנית הנוּבַּה – שהיא יצירה ארוכה בסולם שנבחר. כל יצרה מכילה כ-5 פרקים כאשר כל אחד מהם מנוגן במשך כשעה לערך .

במקור כל נובה הותאמה לשעה אחרת ביממה – כלומר 24 נובות עבור כל שעה ביממה. כלומר, לא מנגנים נובה אחת לאורך 6 שעות , אלא מנגנים בכל שעה את הנובה המתאימה לה . במהלך השנים אבד הידע והיום נותרו רק 11 נובות במרוקאית .

הסגנון האנדלוסי היה במקור שירים על נשים, אהבה ,תאווה , וכן שירי הלל לאללה ולמוחמד. מה יעשו יהודים שרצו להתחבר למוזיקה ולא יכלו לשיר מילות הלל לאללה ? , ישבו וחיברו פייטנים יהודים מילים בעברית לשירים האנדלוסיים ,וכך זו היתה אותה מוזיקה אנדלוסית אבל עם מילים בעברית ותכנים שיהודים יכולים לשיר אותם .מאז ועד היום נמשך הפרויקט האדיר הזה .

במאה ה-11, הפכה ספרד המוסלמית למרכז עולמי לייצור כלי נגינה שהתאימו למוזיקה האנדלוסית. בכל עיר הוקמו בתי ספר למוזיקה שבהם למדו וביצעו את המוזיקה האנדלוסית.

הנקודה הישראלית: בישראל של היום שני המלכים הבלתי מעוררים של הסגנון המרוקאי החילוני בארץ הם: ריימונד אבקסיס, ומייק קרוצ''י שזכה לאחרונה באות שגריר של תרבות ממלך מרוקו בכבודו ובעצמו. ראשיתה של התרבות האנדלוסית בישראל היתה קשה. היא לא נכללה תחילה באתוס הציוני וככזאת, לא הצליחה להשתלב במה שהוגדר "ישראליות", למשל כמו מה שמכונה "שירי ארץ ישראל", ולכן היא לא נלמדה בבתי הספר. בעיר אשדוד נוסדה בשנת 1994 התזמורת האנדלוסית הגדולה ששינתה את כל המבט על המוזיקה העשירה הזו מימי הביניים . התזמורת משמרת את המוזיקה האנדלוסית כפי שהיה נהוג בספרד ובצפון אפריקה.

כלי הנגינה העיקריים של המוזיקה האנדלוסית: הם: רבאב (כינור עם מיתר אחד),עוד (כלי מיתר מעץ דמוי גיטרה) קאנון (כלי מיתר שדומה לנבל שוכב), דארבוקה ( תוף ששמו בא מהמילה דארב - להכות בערבית), קאמנג'ה (כינור מרוקאי בעל 4 מיתרים)טאר (תוף מרים ערבי) .

סגנון השעבי והאייתה

הסגנון השעבי הגיח לעולם מהכפרים במישורים האטלנטיים של מרוקו. הסגנון החל לפרוח במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 .משמעות המילה שעבי במרוקאית היא "פופולרי או "עממי", ואכן סגנון זה מורכב מכמה סגנונות עממיים. השפה המושרת עממית ופשוטה בד"כ , וכן גם הלחנים . הסגנון הקיצבי הזה תפתח בשווקים תחילה והתפשט עם השנים לחגיגות חינה ואחרים. עם השנים השימוש בשפה עממית ובמקצבים חדשניים הפכו את הסגנון הזה למוזיקה הנלווית לריקוד, לעיתים אף במסיבות צעירים, פסטיבלים בתי הקפה, מסעדות וחתונות.

סגנון האייתה שדומה מאוד לשעבי מאופיין יותר בבכי וקינות ,מקורו בשבטים הבדואים.

הלהקה כוללת זמר ראשי ולהקת קולות רקע לצדו .

כלי הנגינה העיקריים הם: כלי קשת והקשה המנוגנים בקצב מהיר לצד שירת המקהלה והזמר.

https://www.youtube.com/watch?v=3V25iNOdTNs

המלחון הקלאסי

סגנון המלחון שפירושו "השיר המלודי" ,נוצר במאה ה-15 כיצירה ספרותית טהורה המכונה כיום קסידה/ זאז'אל . מקורו בשירה אורבנית שהיתה נהוגה בקרב גילדות אמנים ממעמד הפועלים בנווה מדבר תפיללת בדרום מרוקו . השירה והמוזיקה בסגנון זה רגועים . זהו מעיין סיפור מושר על ידי זמר ולהקת מלווים .

כלי הנגינה העיקריים : הם כלי הקשה ומיתר שנבנו במחשבה רבה כדי לתת תהודה רכה למנגינות כגון גימברי (כלי מיתר), קרקב (כלי הקשה) .

שירת הבקשות במסורת יהודי מרוקו

בסביבות המאה ה-15 התפתחת סגנון יהודי של שירה . בשבתות החורף, בין סוכות לפסח, נהגו יהודי מרוקו לקום בליל שבת לפני הנץ החמה ולהתכנס בבית הכנסת לשירת פיוטים הנקראת "שירת הבקשות". בשירה משתתפים כל חברי הקהילה – רבנים, פייטנים ומתפללים. במרכז בית הכנסת מוצבים מספר שולחנות, וסביבם יושבים הרבנים, הפייטן הראשי הנקרא "אל מקדם אל כביר" (המוביל הגדול).

מרוקו היא חוויה של טעמים , ריחות ומוזיקה . הכל כאילו עצר בזמן ומחכה שניגע ונחווה אותו . הצטרפו אלינו לטיול יחודי ומקיף במרוקו כולה - ענת 052-2780730


כלי נגינה עוד
עוד מרוקאי

41 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול